מאמרים

פרסום חומרי חקירה פלילית בתקשורת

לאחרונה הושמעו טענות מקרב חברי כנסת על הנכונות להרחיב את ההגבלות על פרסומם של חלקים מהותיים בחקירות פליליות. הטענה המרכזית בדבר הרחבת ההגבלות על עיתונאים לפרסם חומרים ראיתיים וחומרי החקירה נובעת מהזילות הנהוגה בעיתונות הישראלית לפרסום הדברים מבלי מחשבה שקולה ונכונה האם הדבר יכול לפגוע יתר על המידה בהליכי החקירה. כלומר האם פרסום בטרם עת של חומרי החקירה יכולה להסיט את הדיון מדיון שקול. האם פרסום חומרי חקירה בשלמותם יכולים לתת תמונה לא נכונה של המציאות על הנאשמים ובכך לגזור את אשמתם עוד בטרם זכו להליך משפטי הגון.

שאלות מעין אלו הרי הם תולדות של שאלות יסוד באתיקה משפטית ציבורית המנתגשת לא פעם בערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית השואפת לזכות הציבור לדעת. העיתונאים בישראל אפשר לומר ללא הסתייגות זוכים לבמה נרחבת ביותר נטולת צנזורות בכל הנוגע לפרסומים של חקירות פליליות משטרתיות בדגש על חקירות פליליות של אישים בכירים מקרב הצמרת המדינית או מקרב אנשי מפתח בכלכלה ובחינוך. הרצון להילחם בכל עוולה ושוחד הנעשית בידי אנשי ציבור היא הרצון שמנחה את מרבית העיתונאים בישראל שפועלים ללא לאות לשרת את הציבור ולהזהיר מפני שחיתות פוליטית בסגנון הדומה לפעולתם של עורכי דין דיני עבודה. דומה שהכלי החשוב ביותר לשמירה על מנגנוני החברה בארץ היא ללא ספק העיתונות הישראלית. אך מהו קו הגבול העובר בין זכות הציבור לדעת לפרטיותו של הנאשם?

האם אכן כל פרט אמור לצאת אל אור הזרקורים בטענה שזכות הציבור לדעת הכל.

המשך מאמר